בדיוק היום לפני 3 שנים, עזבתי את הדירה שלי בברוקלין, את העסק שהקמתי בשתי ידיים ואת כל החיים הקודמים שלי בניו יורק מאחור, ויצאתי למסע לכל ה-50 מדינות של ארצות הברית.
3 שנים מאוחר יותר, אני מסתכל על התמונה הזו ומחייך.
גם אם היה לי מיליון שנה להעלות כל תרחיש אפשרי על כתב, לא יכולתי לתאר את רכבת ההרים המטורפת שאני עתיד לעבור.
אבל מעבר להרפתקאות והחוויות והשינויים בהרגלי הצריכה, התזונה, התפיסות הפוליטיות ואפילו הסטטוס הזוגי והורי שעברתי במהלך המסע ובעקבותיו.
השינוי הגדול ביותר שעברתי הוא להבין שיש לעולם הזה כל כך הרבה יותר מה להציע מהמציאות הסאחית של מגורים במגדלים, משכנתא, עבודה יציבה ורכב חברה.
כמו בחוויה פסיכדלית ראשונה בה אתה מבין שהרובד של המציאות בו אתה מתנהל בנוחות רוב הזמן הוא רק רובד אחד, ויש רבדים נוספים, צבעוניים וססגוניים, שמתרחשים באותה העת ובאותו הזמן ומרחב.
כך ההבנה שהמציאות שאנחנו מכירים ורגילים אליה מבית, היא רק קמצוץ ממה שיש לעולם הזה להציע.
וזה לא נותן לך מנוח.
בכל פעם שאני מעשן, ומעט מאותה תודעה קיומית מחלחלת לעולמי הבנאלי למדי בימים אלו של בין ״גל ראשון״ ל״גל שני״, בבית של אמא בגבעתיים, אני אומר לדניאל שהייתי מעדיף להיות תקופה הומלס מאשר להישאר לחיות במטריקס.
אמנם זה לא משהו שאני שואף אליו (לפחות לא במודע), אבל כן אני רואה את זה כאופציה עדיפה על חיי השגרה של כל אלו שסביבי.
הריגוש שבחיי הנוודות והקבלה של הלא נודע בזרועות פתוחות, זה אולי הסם החזק ביותר בטבע. וממש כפי שעבור חלק DMT או איווסקה נשמעת כמו חוויה מבעיתה שהם בחיים לא ירצו לנסות, ולחלק זה נשמע כמו הדבר הכי מטורף שיש ותן להם לחקור את זה בלי סוף, כך זה בדיוק עם חיי הנדודים.
אם טעמת מזה והג׳וק קיים בך ומדגדג, אין דרך חזרה.
״איך אפשר להסתפק רק בזה?״ אתה מסתכל סביבך ותוהה בטון מעט שיפוטי.
״יש עולם שלם בחוץ, תרבויות, מקומות, סיפורים, אנשים.״
״חוויות שיפתחו אותך ויעיפו אותך ויזרקו אותך למקומות שבחיים לא האמנת שתגיע אליהן. ובדיוק ברגעים האלה אתה תבין מה זה נקרא לחיות.״
״יש לך מקסימום 80 שנה, וגם זה במקרה הממש טוב, לקחת את המתנה הזו שנקראת ׳חיים׳ בגוף של ׳אדם׳ שחי ב׳מאה ה-21׳, ועוד אתה?! שנולדת במקום גיאוגרפי שדת הוריך ומצבם הסוציו-אקונומי העניקו לך מרחב אופציות כמעט בלתי מוגבל לאיך לחיות את חייך, את כרטיס המזל הזה אתה תזרוק על דוחות שבועיים במשרד זכוכית עם בוס צהוב שכל מה שמעניין אותו זה לטפס בסולם המדרגות הניהולי של החברה? מה אתה השתגעת?״
מי הבטיח לי סיבוב נוסף? וגם אם יהיה סיבוב נוסף, מי הבטיח שאהיה בן אדם? אולי אהיה נמלה, או עץ או כוכב לכת גוסס או לא יודע מה. ויכול להיות שגם זו באמת תהיה חוויה, אבל מהחלק המוגבל של התודעה שהגוף והנפש שלי מצליחים להכיל, נראה לי שלהיות בן אדם זה הגלגול הכי שווה בגלקסיה.
ואם כבר נפלה בחיקי זכות כזו, זו תהיה טיפשות שלא לנצל אותה עד תום.
3 שנים ליציאה למסע לכל ה-50 מדינות של ארצות הברית