אתמול, בשני מקרים שונים לחלוטין, (האחד, עם סיפורו של רביב כנר בתוכנית פתיחת העונה של הכוכב הבא לארויזיון 7, והשני, בפרק ״מלחמה״ מתוך הספר ״לונלי״ של פלג כהן), צצה לה שוב אחת הסוגיות הכואבות והמורכבות של החיים בארץ. סוגיית הפוסט טראומה.

אמנם המקרים הנ״ל הם מקרים של פוסט טראומה כתוצאה מהשירות הצבאי, אך לצערנו זו אינה נחלתם הבלעדית של לוחמים שחזרו משדה הקרב, אלא של עם שלם שהשואה היא חלק בלתי נפרד מעברו והחיים כשגרה הם תמיד בצל המלחמה (בין אם זו שרק קרתה או זו שעתידה לפרוץ בכל רגע).

אבל מה אם ההתמודדות שלנו עם הסוגייה אינה מובילה להחלמה אמיתית? מה אם ההתגייסות האוטומטית של התקשורת, נבחרי הציבור והחברה ככללותה לשימור הקונצנזוס וההפרדה התמידית בנינו לבינם, ערבים אל מול יהודים, ישראלים אל מול פלסטינאים, היא אינה הדרך? מה אם במקום התגייסות כלל ארצית לצבא וחרחורי מלחמה חוזרים ונשנים, היינו מתחילים להבחין בדמיון שביננו והעובדה הפשוטה שכולנו למעשה חלקים שונים של אותו שלם.

בסרטון הזה אני מהרהר בסוגייה זו ושואל האם אפשר להביט במציאות אחרת.

אם אהבתם את הסרטון ומעניין אתכם לקבל סרטונים מעניינים נוספים, תנו לייק, השאירו תגובה והרשמו לערוץ.

אם אתם מעוניינים לתמוך בעבודה שלי (הכוללת פודקאסטים בעברית ואנגלית עם דמויות מעניינות שאני פוגש בארץ ובעולם), תשקלו לתמוך בדף הפטריון שלי – https://patreon.com/vakninlior